עומדות לי הדמעות בעיניים מהבקר, הן משתדלות לא לצאת, בשבילי, כאילו מחזיקות אותי שלא אפול. ואיך דמעות יכולות להחזיק גוף שלם? תשאל, כשכל הגוף עשוי דמעות, מסודרות ליצור את מתארו, הן יכולות. אבל זה שברירי כל כך כל העסק הזה, שמספיק שאחת יוצאת מן הגוף והוא חייב לקרוס. הן על הסף, אני מרגישה את העקצוץ הזה בגרון, שלא הצליח להכיל את מעט הקפה שניסיתי להשקות אותו ולעורר אותי הנמה.

עוד מעט תתקשר, והקול שלך רחוק וצרוד בטלפון ישחרר אותן כמעט, וארכון לשיש לחתוך סלט, בלי בצל, והמילים שלך, נכונות יפות ומלטפות, שיש בי פחד להאמין, להיכנע לתקווה הטמונה בהברותיהן, נקטעות בקול סכין החיתוך.

אני מספרת סיפורים לעצמי על היחסים בינינו, כמו זה שאני כותבת עכשיו. העדפתי לנתק את השיחה ולכתוב, מאשר לאהוב. לאהוב אותך על זה שהרגשת אותי, שהצטערת שעזבת אותי כך הבקר הזה, עירומה ורדומה אוחזת בך ברפיון שהתגבר עם תנועותיך לצאת את המיטה, עם רחש בגדים נלבשים, צחצוח שיניים מהיר, מזיגת מים חמים לכוס.

זה מה שקורה כשאני מפסיקה לספור את מספר הפעמים שאני נפגעת ואתה מצטער, הצער הופך מושג משומש, הוא מאבד מן החן של ההתפייסות הנעימה שלאחר מריבת אוהבים. הבנת אותי, קראת לליבי, שעתיים מאוחר מידי. אבל מי סופרת, לא אני, יש בי בליל של פגיעות מאז הערב ההוא שנעלמת ואני צעקתי את שמך בבית הריק ודיברתי אליך שאולי תרגיש אותי הזקוקה לך עם הכאב המטורף הזה שהיה אני. וכשנכנסת, שעתיים מאוחר מידי, המשכתי מאותה נקודה, ואתה התקפלת בשתיקה מתאכזרת, כי לא יכולת יותר להיות לצד האני הזה שלי שהוא הכאב, ולא רק הפיזי, הנפשי, הרצון שלי לגמור עם כל זה, לא יכול לחיות עם האמונה שלך בחיים, הבחירה שלך בשמחה.

בערב אחר, אנחנו שכובים על מיטה אחרת, מביטים לנקודה רחוקה בחשיכה המתרגשת עלינו על אורותיה קטנים מנצנצים, מסכמים את הזמן שעבר עלינו זה בלעדי זה, זה לזה.

"ליאת באה אליי היום ביציאה", אתה אומר. "היא רוצה שנביא לעולם עוד ילד, כבר ביררה איך אתן זרע לתוך מבחנה והיא תדאג להזרעה וגם," אתה שותק לרגע, אולי בולע את רוקך, "איך הפעם זה יהיה בן".

דרוכה אני מביטה בצדודיתך, מחזיקה עצמי להתאפק מלדחוק בך להגיד לי מה ענית לה, רואה איך מבטך נודד מעליי. אתה לא ממהר, מספר איך הכינה על נייר, שמא תשכח, נקודות לשכנוע, משפטים כמו, איך יהיה קל לכם ליישם גם על התינוק את הסדרי הגירושין שלכם עם הבנות, שנורא נורא רוצות אח, הימים יישארו אותם הימים והחופש אותו חופש, רק סכומי המזונות ייגדלו בהתאם, ואני דמיינתי את תמימותך מלווה את חספוסה בהריונה הכבד עליה, מתרגשת מהבטן ומצילומי האולטראסאונד של העובר היפה שהוא שלך, מזדעקת לביתה, לאינטימיות חדר שינה שהיתה פעם לכם, עם כל מיחוש שהיה עובר באורח פלא עם בואך, ובד בבד מתרחקת, מעליי.

והתאפקתי מלספר לך איך בבקר, עליתי על השרפרף הלבן, זה שיונתן ושיר עומדים עליו כדי לצחצח שיניים ולשטוף פנים, ושלפתי מהמדף הגבוה שקיות ובהן בגדים שלהם מגיל זעיר, 0-3, חודשים, וריח ינקות מעורבב בריח אבקת כביסה מתוקה נכנס לי לאף, כלבלב קטן על גופיה צהבהבה, תותים ופרחים על מכנסיים עם רגליות, דובי אפרפר צמרי, גופיות לבנות נקשרות בחוטים דקים וקצרים. וחשבתי על איך שרצית נורא, תינוקת, שתהיה ערבוביה יפה שלנו, ואיך בבהלה הנאתי אותך מזה, מכורה לזמן הנקי של הלבד שלנו, בתוכי, פצעי ההיריון וההורות מכוסים בשכבת עור דקה, מסרבים להירפא. ופתאום המתיקות הדחוסה הזו, והרהורי כפירה בתיקון, תיקון חוויות הבדידות והקושי שנכרכו בעולמי שהתהפך, תיקון איתך, שמלטף עכשיו את רגליי ביסודיות איטית, מתעכב על סימני היובש המשווים לה מראה של אריג שקוף, על חיבורי הברכיים, הירכיים, מתערסל בקיעור כפות הרגליים, וחום אצבעותיך מזרים בי את הדם שנעצר במפגשיו עם העולם, לחלחל למקומות חסרים וריקים מתחושה .

אנחנו קמים לרדת אל החוף. מרגישים את יום השישי בצחות האוויר, בצבעי המים הרוגשים, בהילוך האנשים המתרגשים אל עבר ארוחות הערב. בידך הימנית כפכפיי הורודים נושקים לכפכפיך האפורים. השמאלית מחזיקה בי שלא אמעד משאריות הכאב ההוא.

אתה משפחתי עכשיו.