בחרתי בקרול אייזנברג, לפתוח ראשונה,

גם כי תפסתי אותה ברגע נדיר של הפוגה, בדירתה היפהפיה ביפו, בלי אורחים קרואים ולא קרואים, בלי אינסוף תכניות ליום הקרוב, לשבוע ולחודש הקרב, לא רגע לפני שהיא עולה על מטוס או סירה חזרה למיין, או למקום צבעוני אחר בעולם.

וגם כי, כמו שאני אוהבת, כמו שאני, אשה בתנועה - הספיקה להוביל תנועות נשים, להיות עורכת דין מובילה לענייני גירושין, פרסומאית, סופרת וצלמת בחסד. ויש גם לימודי ספרות אנגלית, שפות, היסטוריה, שני בעלים ושני ילדים וכלבה.

וגם כי גם היא, כמוני, מקיפה עצמה בצבע, המון צבע, בשילובים לא צפויים ומעוררי תיאבון, בבגדים, בתכשיטים, בקירות, בתמונות, באמנות וכמובן בלק.

וגם כי היא אוהבת להגידoh my god ! בצורה כל כך משכנעת, שגורמת לי מיד להתלהב ולהתאהב.

והכי כי שתינו עומדות על סיפה של דרך חדשה, מה שגורם לי לרצות להעמיק אל תוך הדרכים שהובילו אליה, על הבחירות שעשינו והביאו אותנו לכאן, על מקריות ומזל, על חיים מתגלגלים.

שנתחיל?

..פרולוג..

ובו הרהורים על מזג האוויר, געגועים ליפו פראית והגיגים על רגעים שנלכדים בתמונה ומציאות מפולטרת

יום ראשון של אביב רשמי, זה שאחרי חופשת הפסח, כשהבגדים מרפרפים על הגוף המעט שזוף וצעיף קל זרוק ברישול להדוף רוח מקרית של ים, זה שמנצנץ בגבי כשאני מצלצלת בפעמון דלת הברזל התכולה, עם מעוין הזכוכית, שמתארה שורטט בידי החופשית, פעם, מזמן. אז, היינו מטפסות אל הקומה האחרונה, במדרגות הסומסום השבורות, אוחזות במעקה ברזל ירוק, מתנשפות להגיע, לראות את הים ואת גבעות הכורכר הפראיות, ילדים עירומים דוחקים ברגליים דקות ושזופות בסוסים מיוזעים בקו החוף המתפתל. בימים הקרים הקשבנו לשריקות הצולפות של הרוח המטלטלת את גלי הים, לחשוף צבעים אפורים וכחולים כהים מקרקעיתו. קל היה לרקום חלומות בבית הזה.

היום אני באה לתת מילים לחלק מהקסם, לתת מקום לרגעים שנלכדו בעיניה ובמצלמתה של קרול מהלך התקופה הזו, תקופת השוטטות שלה ביפו, בשוק, בשכונות הדרומיות של העיר, להקשיב לה, לראות דרך עיניה. הכל פתוח, מרחב אינסופי פרוש בפנינו, שתינו מתבוננות, בדף הריק, בעדשה, לוחצות על צמצם ללכוד רגע, צורבות אותו ומפתחות אותו, חותכות בשוליו, ממסגרות אותו, ואז, מאפשרות לאנשים לראות אותו, להרגיש, להתרגש.

לכל מקום היא הולכת עם מצלמה, היא חווה דברים דרכה, לטוב ולרע. כמוך, היא אומרת, לכל אורכו של הראיון הזה, מקבילה בינינו. כן, כמוני, חווה מציאות דרך פילטרים, מרגישה אותה דרך מילים, כך, אני יכולה לבחור את הרגעים שאני רוצה לשמר, יכולה לשנות את העלילה, לעכב את הרגש שחולף, הזמן מאט, אפשר להתענג על רגע, אפשר להפוך בו עד זרא.

אחרי שנסיים, נוכל לסגור, לנקות שולחן, להמשיך הלאה, לאן שתוליך אותנו הדרך.

..קרול..

כמה מילים על המעוררת, היטבתי לכתוב אותן פעם לא מזמן, בהקדמה לספרה הראשון "בלגן", שלא נותר לי אלא לצטט, וגם, חלום ילדות אחד.

"קרול עשויה מחומר נדיר, צבעוני להפליא, של האנשים בעלי הראיה המדויקת ? זו המקלפת את הדוק מעיניהם של רוב בני האדם ומאפשרת להם לראות באמת. היא עצמה תמונה. תמונה מבולגנת של אשה שהיא גם חריפה ומפולפלת וגם קופצנית וילדותית, עדויה במשקפיים דקות, תכשיטים מעור וניטים על פרקי הידיים והצוואר, כפכפי אצבע מתוקות ומצלמה, תמיד עם מצלמה, משוטטת ברחובות יפו וסביבותיה ? זו העתיקה וזו מלאת הפשפשים, זו שעל חוף הים וזו שלרגלי גבעותיה נמל, מתאהבת בתושביה, בחצרותיה, בצבעיה, בחפציה המגובבים, בדיאלוג המתקיים בין הישן, הסדוק, המתקלף, המחליד, הצבוע צביעה גסה, לבין התמונה בעלת הקומפוזיציה המושלמת שנוצרת ממנו."

גם היום היא פוגשת אותי בכפכפים, סווטשירט אפורה מגניבה גזורה וג'ינס שחור צר, שערה הצהוב גזור קצר, על הצוואר שרשרת עמוסת זכוכיות צבעוניות בתכלת אדום וירוק, שאני מיד מבקשת לנסות, בקיצור מראה נהדר, גם סטייליסטית יכולה היתה היא להיות. מה היתה רוצה להיות כשהיתה קטנה?

"כשהייתי קטנה רציתי להיות מאיירת אופנה. גדלתי בשנות ה-50, כשבעיתונים היו איורים, לאו דווקא ריאליסטים (מאד רזות ומאד אנכיות). כשמחלקת אופנה בבית כלבו רצתה להראות בגד או קו בניו יורק טיימס, היא עשתה זאת עם מאיירת. היום זו צלמת אופנה. כך שבסופו של דבר בעצם, הגשמתי את חלומי."

ב"בלגן" קיבצה קרול מצילומיה אותנו, הישראלים, כפי שהיא רואה אותנו, "ערבוביה משוגעת של שוק, שמחה וקצבית, הפוכה ומבולגנת, קצת מיושנת ולפעמים מלוכלכת". למה הספר ולמי באמת נועד. וכמה מילים על הצורך בהנצחה.

קרול: "בלגן הוא פרשת האהבים שלי (my love affair) עם תל אביב ? יפו, ישראל. רציתי לעשות ספר בעיקר בשבילי, שאוכל לחבר את כל התמונות שצילמתי במשך שנים, בעיקר בשוק הפשפשים, להנציח את הראיה והתבוננות שלי את יפו והשוק."

"שנים שאני מסתובבת בשוק ומצלמת. הרבה מהסוחרים הביטו בי במבטים "מלוכלכים". קרה שביקשו שאצלם אותם, ואפילו דיגמנו עבורי, אך לרוב חשדו בי, שאני מרשות המיסים, או שאני רוצה לסלק אותם מהחנויות שלהם. הם לא היו בטוחים מי אני ולמה אני מצלמת אותם. לפעמים סילקו אותי או סימנו לי עם האצבע. כשהוצאתי את הספר, מיהרתי ללכת להראות להם אותו. עכשיו הם שמחים לקראתי, הם רואים שאני רואה את מה שהם עושים, רואה אותם כאמנים, site installations artists. כל לילה הם לוקחים את הסחורה שלהם פנימה, ובבקר הם מסדרים הכל אחרת. הם עושים זאת "עם עין", לא סתם, אלא אחרי מחשבה. הם רואים שאני מבינה את מה שהם עושים, מעריכה ומנציחה. כשאני עוברת הם צועקים "בלגן"."

"הזהירו אותי שכך, וזה נכון, בדרך כלל אנשים מדפדפים בספר, flip through it, הם לא ממש מתבוננים בו. שלושה סוחרים בשוק, ישבו והסתכלו על כל עמוד בו בנפרד, וכשסיימו אחד מהם אמר לי, "אנחנו עוברים ליד זה כל יום, אבל לא רואים את זה." הם מקבלים את זה כמובן מאליו.

היא מצביעה על אחת התמונות בספר, אימום בובה מוטת ראש קטועת גפיים, מונח על ארגז תחמושת בריטי צבוע כחול משופשף, מימינו סנדלי אשה בהירות, אחוריו תיבות מסע מצוירות, מצופות עור, ארגזי פירות, וכפיסי עץ, והכל על עגלה ארוז בחבל. הקומפוזיציה כמו מושלמת. האדם שיצר אותה, זוכר שארגן אותה כך בדיוק, מרגש אותו לראות את עצמו כך, מונצח.

הצורך בהכרה. בהנצחה. להשאיר חותם בעולם. אפשר להעיר אותו גם אצל החיים מיום ליום, הירקן בפינה, פתח עמוד בפייסבוק, אמא שלי מתרגשת לקרוא עליי ב"עולם האשה". אכן, עולם קטן מאד.

איפה התחילה התשוקה לייפות את העולם? מה לה עם התשוקה לשנות את העולם? להפוך אותו מקום טוב יותר לנשים ? להילחם על שוויון, לאנשים ? לסייע להם בזמן מצוקה, גירושין, ולצלם את החלק היפה של העולם? לצלם יפה את היפה ?

קרול: "ביל קנה לי מצלמה מרשימה ליום ההולדת, לפני 22 שנה. אבל בעצם ההתחלה היתה עוד קודם, כשסיימתי קולג', העבודה הראשונה שלי היתה בניו-ג'רזי, בחברת פרסום גדולה, עיצבתי וכתבתי קופי לפרסומות במגזינים. אהבתי את זה, אבל אחרי 5 שנים של עשייה, בהן נעשיתי מעורבת בתנועת נשים, החלטתי שבמקום לשחק ב- type faces (פונטים) אעשה משהו לקידום זכויות הנשים. אז החלטתי ללמוד משפטים. 35 שנים עסקתי במשפטים. בזמן ההוא האמנות שלי היחידה היתה לתכנן את עמדת העבודה שלי והלוגו בכרטיס הביקור. עבדתי כעורכת דין לענייני גירושין. לאו דווקא לנשים. הייתי שוויונית."

"הייתי שייכת למספר לשכות עורכי דין, כולל זו של הנשים בניו-יורק. הייתי אקטיבית בקבוצות ובארגונים בהם עבדנו על חקיקה ועל רפורמות לעזרה לנשים ולילדים. היו לנו וועדות לקידום נשים במערכת המשפט, בזמן שהייתה אפליה לרעתן בתעסוקה עצמה. בשנות ה-80 בNassau County Women's Bar Association היו 6,000 חברים. לא היו בו נשים בוועדות המבצעות, ובאף אחד מסולם הדרגות הניהוליות. דאגנו לשלב נשים בוועדות, שינהגו בכבוד בנשים בבית המשפט. היום זה שונה לגמרי, יש נשים בראש המערכת. היה חלק מחיי שהתגעגעתי אליו, אבל הייתי מאד עסוקה ונלהבת ואקטיבית כעורכת דין שלא היה לי זמן למשהו אחר."

"ואז, ב-1990, אחרי 15 שנה כעורכת דין, התחלתי פשוט לצלם עם המצלמה החדשה ההיא."

להתחיל פשוט. להתחיל. ואז זה יקרה, במקרה או שלא במקרה.

מפגשים מקריים שאינם מקריים עם אנשים נכונים, הדיוק של החיים ומה שהם מזמנים לנו, מה שאנחנו מזמנים.

ואני לומדת מילה חדשה באנגלית - Serendipity ? היכולת לגלות תגליות שמביאות מזל במקרה

קרול: "כשהתחלתי לצלם, יצא לי לייצג צלם, שהיה לקוח שלי בגירושיו, נגמר לו הכסף והצעתי לו ברטר, אסיים את העבודה עבורו והוא יעזור לי. הוא הדריך אותי איפה לקנות מה, איזה פילם, הוא הסתכל על התמונות, ביקר אותן, הציע הצעות, הוא היה צלם מסחרי שלימד visual arts בבתי ספר לאמנות. הוא בעיקר הציע לי פשוט להמשיך ולצלם, ללמוד מטעויות, סוגי עדשות, סוגי חשיפה."

"והיתה לי לקוחה נוספת, אדריכלית שעבדה על פרויקט גדול של בניין בית חולים חדש שיאכלס emergency rooms בכל התחומים, של הלב, פסיכיאטרים, הגדול מסוגו בארה"ב. היא החליטה שבמקום לתלות בו יצירות אמנות מתרומות, ליצור מראה אחיד ונקי של תמונות צבעוניות ושמחות במסגרת שחורה דקה. היא ראתה כמה מהצילומים שלי במשרד, ושאלה אם אני מעוניינת. אמרתי שכן, ומיד צלצלתי ללקוח האחר שלי הצלם, שידריך אותי מה לעשות כדי לא להיראות חובבנית. הוא שלח אותי לקנות presentation boards, וציוד מיוחד לצלמים מקצועיים, אמר לי מה לעשות, איך לתמחר, איך לעשות פרזנטציה לוועדה. אז, הפלגנו להרבה איים יפהפיים, Nantucket, martha's vineyard, מיין, צילמתי טבע, פריחה, חוות, בתים, טבע דומם, שמשיות בחוף. הרופא האחראי והאחיות התאהבו בצילומים, קיבלו פידבקים כל כך חיוביים מהחולים, שהזמינו מאות של תמונות, גם למשרדי הרופאים עצמם, למרכז ללידה טבעית, לבתי חולים אחרים. לא עמדתי בעומס ההזמנות שנאלצתי להתחלק בהן עם צלמת אחרת."

" Serendipity - זה מה שזה היה, זו המילה המדויקת, זה לא היה צפוי, זה פשוט קרה, בחיים אתה לא יודע את מי תפגוש ומה יצא מזה. החיים מדהימים ומלאי הפתעות. בבקר הגיעו אליי התמונות, ונחו על הרצפה במשרדי, אחר הצהריים האדריכלית באה, ראתה והתאהבה."

לכולנו סיפורי ניסים שאנחנו אוהבים לספר, הם מעניקים לחיינו משמעות, יוצקים סדר בכאוס, שהרי לא הגיוני בכלל שכל זה יקרה, ואם מרכיב אחד בסיפור לא היה מדויק, אז לא היה, ואולי לא, אולי כמו בסרט "דלתות מסתובבות", בין אם היא היתה תופסת אותו במיטה עם אחרת בבקר ההוא, בין אם לאו, היא היתה מוצאת עצמה כמה שנים אחר כך, במקום אחר, אחרת. הדרך היתה שונה, באחת תאוצה של אחרי התרסקות באחרת בדידות והבנה שצריך להיות אחרת.

על אז והיום, ועל מחר, מה יהיה מחר, לפתוח פתח למשהו אחר, פחות מוגדר.

קרול: "מעבודה לעבודה פיתחתי מומחיות. כמו שאת, מבית לבית. קנה מידה, צבע, נושא, קבוצת צילומים מתאימה, כמות. עד שיכולתי לעשות את זה לבד, ללא אדריכלים, כמו בבית המשפט לענייני משפחה, בו כל עורכי הדין לענייני גירושין תרמו את הכסף למסגרות מיוחדות, ואני תמונות."

"כך, 20 שנה אני עושה את הפרויקטים הגדולים האלה. עד שלפני 3 שנים, באפריל 2009, סגרתי את פרקטיקת עריכת הדין והתחלתי לבנות את העסק של הצילום, בניתי אתר, ואת הדירה כאן, אמא מתה, אבא חלה, עברתי לגור במיין, הוצאתי ספר. כמו שאת, עם ההיריון והתאומים."

שרית: "יש שיגידו ש-3 שנים זה ממש מהיר לכל אלה."

קרול: "את מכירה אותי, כשיש לי רעיון אני ממש רוצה לבצע."

שרית: "יש שיגידו שהיה לך כבר עסק לצילום, מה נשתנה?"

קרול: "מה שאני מוכרת מאד מסורתי. כל פעם שהראיתי להם דברים רציניים יותר, edgy יותר, הם לא היו בעניין, "חתולים הם לאקוניים וגם מזל רע". שמלות מתנופפות, תפוחים צבעוניים, כלבה עם גוריה ? כן. שחור ? לבן ? לא. רק צבע, המון צבע, המון שמחה, עצי דובדבנים, הרים מושלגים, כנסיות, ילדים."

שרית: "וצבע, המון צבע, זה לא מה שאת רוצה, מה שאת?"

קרול: "אני רוצה לעשות לעצמי, רוצה לעשות אמנות של ממש, אולי ללמוד צילום אמנותי במסלול עצמאי עם מנטור בבית ספר במיין. הספרים הם ההתחלה."

"אני אוהבת את הרחוב, את אמנות הרחוב. הספר שאני יוצרת עכשיו, Made You Look (תיכף..) יהיה סיום לכך והתחלה חדשה. אני מגיבה לצבע ולאובייקטים, יוצרת קומפוזיציות, הייתי יכולה להיות מעצבת חלונות ראווה, הייתי מעצבת גרפית, יש לי את העין ואת הרגישות האדריכלית. אני רוצה להתרחק מזה קצת, ל-mind set שונה. אחרי שהייתי מה שאני, אני מוכנה לשינוי. לתת לעצמי דרכים חדשות להסתכל על דברים, לבחון מה עומד מאחורי התמונה. כמו ההתחלה המוקדמת שלי בתנועת הנשים. אולי לחבר בין שני הנושאים. אני לא עיתונאית, לא מעוניינת בטיולים ודוקומנטציה של אנשים רוחצים בגנגה. אני לא צלמת מלחמות. אותי מעניין הצורך של אנשים לקשט את הסביבה שלהם ב-off beat combinations"

ומעשית שכמוה, היא סוחבת אותי ביד לראות.

אנחנו יושבות אל מול מסך המחשב הגדול, שעל מדף הברזל, סורקות צילומי רחוב של גרפיטי, מתל אביב יפו אהובתה, אך גם מברזיל, ברצלונה, ניו יורק, מיאמי. המחשב מפוצץ בהם, ספריות ספריות סדורות, נושאים ותתי נושאים, קירות וציירים שלמדה לעקוב אחריהם, והיא יוצרת מהם שילובים שיוצרים סיפורים, נקשרים בצבע, במרקם, במילים, בשפת גוף, בהומור. תחת ספריה בשם שרית, יש טינקרבל זהובה, ודיבורים על אהבה. וגם דון קישוט וכתובת שמבקשת לא להפסיק לחלום או זה שהחליט לא להציל את העולם היום או סופסוף להיות חבר עם השדים שלו. ויצורים מן הפנטזיה, רובוטים מרקדים, ונשים מוקצנות, ואנימציה. ישו וממולו שטן. ויקינגים ומסרים אנטי מסחריים. השפע והצבע מבלבל שאי אפשר להפסיק להסתכל.

"את מכירה את העיר יותר טוב ממני" אני צוחקת, איך לא ראיתי את כל אלה, איך לא ידעתי שיש מקום באבן גבירול שאופה עוגיות עם מלח ים, כמו אלה שאנחנו זוללות עכשיו.

קרול: "עכשיו תתחילי לראות את כל הרובוטים ותתקשרי אליי, קרול ראית את הרובוט-ילדה ברחוב מונטיפיורי? זו אמנות של ממש, חלקה מחוספסת מבולבלת וקשה וחלקה מעודנת ומלאה בפרטים. "

שרית: "למה על קירות? זמני, ארעי, מחיק, מזל שיש אותך"

קרול: "ראיתי גרפיטי שאומר "יש יותר אמנות על הקירות האלה מאשר במוזיאונים". יש אנשים שרוצים שיראו את האמנות שלהם, ומאמינים שאמנות צריכה להיות ברחובות, וצריך שיראו אותה. לדעתי, יש משהו באנשים שאוהב להפוך דברים ליפים, לעשות דקורציה לרחובות. אנשים צובעים את צינורות הביוב בורוד או ירוק זרחני. למה? הם רוצים להפוך את החיים ליפים יותר, במיוחד במקומות הישנים, התעשייתיים, בחלקים המוזנחים ומלאי הזבל של העיר, בסמטאות חבויות, בקירות זמניים של אתרי בניה. שם גם אף אחד לא יציק, לא ידווח למשטרה."

היא מראה לי את ה-5 points בלונג איילנד, בקוו'ינס, שם הגרפיטי חוקי ומשתולל ובועט. בלוק רחב עם בניין תעשייתי גדול, מדרגות ברזל חיצוניות, מיכליות זבל עמוסות בדים צבעוניים, כולו גרפיטי, רצפה, קירות, גג, משאיות. אמנים מקיימים סטודיו משלהם בחדרים הריקים, חלקם גרים שם. 20 שנה שהיא מתעדת את זה. שעות על שעות של צילום. אורגזמה של צבעים כמו שהיא אוהבת.

שרית: "איך זה ליצור ספר?"

קרול: "זה ליצור סיפורים מצירופים של תמונות, של מילים. אפשר ליצור סיפור שלם ממילים כמו see me, או feel me או junglize with me. קיר שיש עליו שכבות על שכבות של גרפיטי, גם הוא יוצר סיפור. ויש לי כל כך הרבה מאלה. צריך לבחור. להפוך את הספר ל-100 דפים. עכשיו הוא ב-160. וכל יום שאני יוצאת לרחוב צצים מולי עוד ועוד, כמו 2 חדשים בשוק הפשפשים, ליד ה"שרקוטרי", שקפצו עלי פתאום. עכשיו, I've reached a wall והחלטתי לקחת הפסקה. אתן לזה לשבת זמן מה ואחזור לזה כשאוכל. זה בטח קורה גם אצלך, עם הכתיבה."

כרגיל היא יודעת. יש את הרגע הזה שאני קוראת את שכתבתי בלי להצליח לקרוא באמת. העיניים רצות על המילים, ואלה נדמות אוסף נקודות וקווים, מתלכדות ומתפזרות כמו נמלים, איטיות ומהפנטות כמו עבודת וידאו של מיכל רובנר מוקרנת על קיר בטון מעובד. והראש ריק ומלא כאחד. ואני חייבת להניח לסיפור, להניח לו להיות, להתקבץ בתיקיה שבמחשב, לשקוע ולהדהד, עד שארגיש מוכנה לקראתו, עד שארגיש.

אני חוזרת לילדת הרחוב הצבעונית שיושבת מולי, ממוללת את המחרוזת המשוגעת ההיא, עם ניטים והחרוזים והזכוכיות, שהחיבור ביניהם איכשהו מתלכד לתכשיט יפהפה, כבר אמרתי שאני חייבת כזה?

איך בין כל אלה משתלבים שני בעלים, שני ילדים וכלבה? מצטערת על השאלה הנדושה. אשה בתנועה צריכה להסביר את הנוסחא שלה לתנועה.

וגם איך אשה עירונית שנשבעה אמונים לבניינים מוצאת עצמה גרה ב"כפר", ואיך זה לחיות את החלום בניו יורק, למצוא נסיך בניו ג'רזי, ולקנות בית ביפו, ישראל ?

קרול: "התחתנתי בגיל צעיר. בגיל 19 הכרתי את בעלי הראשון. התחתנתי 6 שבועות אחרי גיל 20. אחרי שנתיים ילד ראשון. אחרי 5 ילד שני. תוך כדי למדתי ספרות אנגלית, שפות והיסטוריה ועבדתי בקופי במשרד פרסום. בית ספר למשפטים התחלתי עם שני ילדים. הייתי ברת מזל, החם שלי היה פנסיונר שגר קרוב, בא מוקדם כל בוקר, לקח את הילד לבית ספר ושמר על הקטנה, עד שסיימתי את השיעורים."

"ב-1962 נפרדתי מבעל ועברתי לעבוד כעורכת דין במנהטן."

שרית: "מתאימה לך העיר הזו"

קרול: "כן. היה זוהר ומרגש. הייתי צעירה ו- good looking, עבדתי באיזור הוו'ל-סטריט, יצאתי עם החברות שלי למקומות קלאסיים, גברים קלאסיים תמיד הזמינו אותנו לארוחות ערב, ולמסיבות גם בהמפטונס. אבל זה היה רק חלק מהתמונה. כשהגעתי לניו יורק החברות שלי היו פנויות ובדייטים. בראש שלי רציתי כל כך שתהיה לי חוויית ניו יורק כזו. אבל הייתי באמצע שנות ה-30 שלי, עם שני ילדים שחיו בניו ג'רזי. החיים היו משוגעים לגמרי. סופי שבוע בניו ג'רזי. לא היתה לי סבלנות לדייטים, לא היה אינטרנט ולא הייתי טיפוס של בארים. בנקודה הזו של חיי זה היה ok so what?, כמו כולן, רציתי למצוא את האדם הנכון. אתה יכול לצאת ועדיין להיות בודד."

?אם אתה מוצא אהבה בניו יורק זו המדינה הכי רומנטית להיות בה, כמו סרט של וו'די אלן, כמו תל אביב, העיר יכולה להיות קסומה כשאתה עם מישהו שאתה אוהב."

שרית: "כמו את וביל?"

קרול: "אחרי 5 שנים בני יורק קיבלתי עבודה בניו ג'רזי אצל עורך דין לגירושין מאד ידוע, חזרתי לילדיי, ופגשתי את ביל. הוא התארח במסיבת sweet 16 של ילד שהיה חבר טוב של הבן שלו. בן של חברה שלי ניגן בתופים במסיבה הזו, והיא רצתה לשמוע אותו, אז באתי איתה. הגענו לקחת את הילדים וכמו כל ההורים חיכינו בחוץ, וכך אחרי שחשבתי שאפגוש את הנסיך בניו יורק פגשתי אותו דווקא שם. אמרתי ללקוחות הנשים שלי, תגידו כן לכל הזמנה, אל תשבו בבית, הנסיך שלכן לא יודע שאתן יושבות בבית, דבר אחד מוביל לאחר. צאו לשם !."

שרית: "ואיך מצאתם את עצמכם במיין?"

קרול: "עברנו לגור ביחד. לביל היתה סירה. זו היתה ההיכרות שלי עם שיט, היא פתחה עולם חדש לגמרי עבורי. בטיולי השיט שלנו הגענו לנמלים יפהפיים. הסירה עגנה באיסט המפטון, ומשם יצאנו למסעות. שנה אחת, בסוף שנות ה-80, שטנו למיין, וכשהגענו, יחד איתנו הגיע ערפל וסרב לעזוב. נאלצנו להישאר בנמל, וכשחזרנו לניו יורק החלטנו לשכוח ממיין, שהיא עבור הציפורים, ושלא נעשה זאת שוב. אבל ביל חלם שכשיפרוש יגור בכפר, בהרים, שם, ואני נהגתי להגיד שאני city girl, ולצחוק ש-when they'll get radicchio and blood oranges than I'll move כשהכוונה היתה שהם יהפכו מתוחכמים באוכל, כמו בטרנד שהיה אז לפיו כל המסעדות המתוחכמות שילבו תפוזים אדומים במנות המתוחכמות שלהן.. בדיחה שכזו."

"ואז חברים שלנו, שהתעקשו שטעינו לצאת למיין בקיץ, לקחו אותנו לשבועיים למיין, הם הכירו אותה ממש טוב, את האי, את הנמל, ולקחו אותנו ממקום מדהים אחד לאחר, Oh my god ! (הייתי חייבת..) זה היה כל כך יפה, וזו היתה ההתחלה של ההתאהבות שלנו במקום. ואז חברתי מרסי ואני חיפשנו בית לחופשה, היא ואלן ראו תמונות שצילמתי במיין, התאהבו בה, מצאו בה בית ועברו אליו מיד. באנו לביקור וגמרנו בלקנות את הבית שלידם, 2 אקרים של אדמה, בית מדהים עם עליית גג ומרתף, בסכום מגוחך של 155,000 דולר. חשבנו שאפילו אם לא נשתמש בו כל כך, רק פעם בחודש לחופשה בת כמה ימים, לפעמים בחג המולד או בפסח (אף פעם לא בקיץ..), הוא שווה."

"כשפרשנו אנחנו, העברנו לשם את כל הרהיטים והתכנית היתה שזה יהיה הבית העיקרי עם דירה קטנה במנהטן. עד שראינו את הדירה הזו. את הסיפור הזה את מכירה, איך התיידדתי עם יפעת (מעצבת התכשיטים הצבעונית שגם המחרוזת ההיא שלה, ואולי בכלל אקרא לכתבה המחרוזת..) ביריד האופנה בנמל תל אביב. ואיך לפני 8 שנים, פגשתי אותה ב"פועה" הישן שבשוק הפשפשים, והיא אמרה לי, כשאת באה לסטודיו שלי, יש דירה למכירה בבניין שאני רוצה שתראי. בתקופה ההיא היה בום גדול של מחירי דירות גבוהים בארה"ב. עלינו לדירה, פתחנו את החלונות, ואני אמרתי Oh my god ! (פעם שניה, חייבת..) קראתי לביל לבוא מהר, ואמרתי לו כמה משוגע זה יהיה אם נקנה את הדירה הזו, והוא הפתיע אותי ואמר, אני בעניין אם את בעניין. זה סיפור על איך ויתרנו על הדירה שלנו במנהטן ובאנו לכאן. וזהו, עכשיו יש לך את הסיפור המלא!"

זהו באמת. שם כבר נכנסתי אני לתמונה, הכרתי אותה ועיצבנו יחד את ה" Oh my god !" דירה שאנחנו יושבות בה עכשיו, שותות קפה הפוך עם קצף שביל הכין עבורנו, נוגסות בפלחי גזרים ותפוחים, ומלהגות את נפשנו לדעת.