עוד שהייתי קטנה, האמנתי שלמילים יש כוח. כוח היא מילה חזקה, בדרך כלל איני עושה בה שימוש, לא אוהבת לכלות את כוחן של מילים חזקות בשימוש מופרז, די לי באחת מהן, נטועה, מפתיעה, בטקסט שקט. כן, למילים יש מצלול, לעיתים הוא מעודן ולעיתים צורח, ויש שאינו נשמע כלל והאוזניים נסתמות מסרבות לאפשר מגע, כמו בעליה תלולה מידי שגופך אינו מוכן אליה עדיין, מסמן לך לבלוע את רוקך, לנשום, אולי לעצור את הרכב להתבונן סביבך, להירגע.

את הדרך חזרה מספריית יד לבנים שבעיר, הייתי עושה עם שני ספרים בתיק וספר אחד פתוח ביד, מתעלמת מהעולם הנוהג סביבי, נשאבת לעולמות אחרים שיצרו לי המילים הכתובות, והוקרנו בעדשות משקפיי שמספרן הלך ועלה. אז גם, ניסיתי ידי בכתיבת מילים שלא מצאתי במקומות אחרים, כשרציתי לתאר מדויק תמונה מחיי שלי. שירים בוסריים קצרים נטמנו במחברת שורות חומה. אני גם זוכרת חיבור אחד באנגלית בו תיארתי נערה שמתלבשת ומתרגשת לקראת פגישה עם אהוב, והסתבר שהוא לא אחר מאשר אליל נעוריה בהופעה.

בשלב כלשהו זה נעצר, התמצה בכתיבת מכתבים לאנשים שאהבתי, וברכות מחורזות לאירועים ולספר מחזור. מגמה ריאלית ולימודי משפטים תיעלו את המילים למקום האנליטי והחושב שקיים בי, את תנועת אצבעותיי האוחזות בעט המרתי ברישום בעיפרון וציור בשמן ובאקריליק, דיוקנאות נשים יפות, נמות את שנתן, חצויות. וחייתי.

הייתי בת 30 כשהסכר נפרץ. איבדתי חבר בתאונת אופנוע, והיה בי צורך לכתוב את שאני מרגישה, לדמיין את שהוא מרגיש, להסביר את קיומו הנפקד. נרשמתי לסדנת כתיבה, עם מנחה שהאמין שבסיפור קצר בן עמוד אפשר להגיד את הכל. והתחלתי, להגיד את הכל.

עתה, כשהמילים חזרו לפקוד את חיי, לא רציתי לתת להן ללכת.

עם השנים, הסופרים והאנשים הכותבים בהם פגשתי, כתיבתי הפכה מזוקקת יותר, נקייה, היא התכנסה אל האני, חפה מקישוט, יצאה ישירות מן הלב, לעיתים מן הפצע, אל הדף הלבן במחשב. היא התבוננה בלי להסתיר והתמודדה בלי להבין, רוקנה משקעים, ולפעמים הציפה את שלא הצלחתי להעלות על הדעת. כל אימת שסיימתי לכתוב, היה האוויר מתרוקן מריאותיי וחוזר קר וצלול. יכולתי לחשוב בבהירות. הרגשתי שיש למילים שלי חיים משלהן, אנרגיית ריפוי שמחלחלת לדף וממנו החוצה, לנשמה.

אני מזמינה אותך לכתוב את שבתוכך, לאחוז בעט ולהקיש על מקשי המקלדת מילים משלך. לא לחשוב, פשוט לכתוב, בלי לברור, בלי לשפוט, בלי לחשוש ממה שעשויים אחרים להגיד, להגיב. ואני אקשיב, איתך, למילים שלך, למראות הקטנות הנחבאות בהן, לגדולות הנאמרות ברווחים שביניהן. יחד, נצא למסע אחר, מרגש, מתבונן, מאתגר, מסע הכתיבה של סיפורייך, סיפורי חייך. שנתחיל?

אני מזמינה אותך להתחיל עימי במסע,

אחר כוחה ורכותה של המילה הכתובה שלך.

מסע אינטימי, מרגש, במרחב פרטי שתצרי לעצמך כאן, באתר, איתי.

.. התחלה .. אחת על אחת ..

.. המשך .. שש ..

סדנה שתאפשר לך, בוגרת סדנת אחת על אחת,
לצעוד צעד אחד קדימה,
החוצה ופנימה,
שכמוהו כקפיצת באנג'י מסחררת...
לחשוף עצמך ומילותייך לקבוצה, לראות עצמך דרך האחרת.

שש נשים. שישה עולמות נפגשים. שישה חדרים נחשפים.

יש יופי ותחושת שותפות ותחושת חלק מרקמה אנושית חיה ופועמת, שמגיבה אלייך.
יש הפריה הדדית, ותחושת גב וקבוצה,
ואפשרות הצצה לחייהן של אחרות
כדי לגלות את הדומה ואת השונה ואת האחרת.
דרך המילים, שלך, שלהן, שלי.

גם כאן, אנחה מהלך 12 מפגשים
באמצעות טקסטים מעוררים ואחרים,
עם הזמנה לכתוב בעקבותיהם.
כל אחת תקבל במה למילותיה, והיתר תהיינה
מוזמנות לקרוא, להגיב, במילים משלהן, בשיר, בתמונה, ברגש.

ואני אלווה, אסכם, אעבור איתכן את מסע ההיכרות החפה מתוויות
של מראה, של מקום, של שם. של החברות דרך המילה.

ניצור עולם משלנו,
מילותינו תישארנה בין קירות חדרי הבית המתהווה,
נשתף בהן בהסכמה.

• •
בקרוב
• •

.. במה ..